בלוג יין ישראלי

טעימת אורך של לאוביל בארטון

פרנק ויידמן, A.k.a Ame, הוא נווד מוזיקאי שנע ב2 מרחבים בו זמנית. המרחב הראשון הוא הגאוגרפי המוכר של כדור הארץ. המרחב השני הוא של הזמן ושל מציאויות מקבילות, בו זמנית. ברגע שהוא לוקח אותך, נגיד לאפריקה, אתה מבין שבעצם הגעת להודו. וזה הכי טבעי בעולם. וכשהוא מנחית אותך על רחבת טכנו גרמנית, אתה גם בו זמנית במדבריות הסהרה. אבל מביט על הסהרה מלמעלה, מענן של רטרו-שיק צרפתי. אצל Ame  הכל מתנקז לצליל אחד, מזוקק וברור שנימתח עד האין סוף. הסט שלו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בימי חיי. וכזאת גם היתה טעימת הלאוביל ברטון שנכחתי בה כמה שעות קודם.

באמת שכבר כמעט צילצלתי לשרון ואמרתי לו שאני מבטל. טעמתי כבר עשרות בורדואים. כנראה מאות. עובדה זו הניחה את דעתי ואת טעמי שיינות בורדו, אם כל הכבוד והערכה, הם לא כוס היין שלי. אז למה ללכת לעוד טעימת בורדו? אבל הלכתי, כנראה בשביל לסמן וי על עוד אכזבה.

למי שלא יודע: לאוביל בארטון > סיינט ג’וליאן > בורדו > צרפת > קברנה סוביניון > גראן קרו קלאסה > וכו’.

פתחנו עם 1999 שהיה טוב מאוד. מעט סגור אבל עם הדקות בכוס נפתח ונתן הופעה מרשימה. ה99 היה המפתח שפתח את הדלת לחלל החיצון. המשכנו עם המדרגות הנעות כלפי מעלה של ה 98. רק שנה אחת הבדל אבל היין כבר במקום אחר. גבוהה למעלה. מתחיל לצאת מהסטרטוספירה. את הבארטון 96 יכולים כבר רק לוויני ביון לנסות ולמצוא. וגם הם לא בטוח שיצליחו. היה שקט בשולחן כשלגמנו אותו. לא להאמין? מה חשבתי על בורדו רק לפני שעה? ואז הגיע הבארטון 90. רק מי שמתרגל מולטי אורגזמה טאנטרית היה יכל להנות מהיין הזה. ואז הגיע ה 2000 שביאס את כל החגיגה כשהנחית בטונדה סגורה על הראש של כולנו. הבטונדה הזאת כנראה שעוד תהפוך לנוצה יום אחד ותרחף גם היא בחלל. רק שהיום האחד הזה לא היה אתמול כשטעמנו את היין.

לאוביל בארטון של שנות ה90 הוא יקב רגוע. מתון. 12.5% אלכוהול. כאלו יקבים אני אוהב. הוא לא מתפתה לפזול לכיווני אופנה. נשאר נאמן למקום. למקור. היינות שלו קרים. שקטים. מסתוריים. הם לוקחים אותך עמוק לתוך היער לחפש פיטריות. לחפש פירות אדומים. ומסיפורי הילדים, ומהחלומות, עמוק ביערות אירופה אנחנו כבר יודעים מה יכל לקרות לנו. ובכל זאת נלך אחריו.

לסיכום: אי אפשר לחוות את הדבר מבחוץ

Close