לבן בפיתה

כילד שגדל בצפון תל אביב, אבא היה לוקח אותנו למיפגש גשר הירקון לאכול. לפעמים כארוחת צהריים. לפעמים כארוחת ערב. לפעמים כארוחת ששי. חומוס עם פטריות חמות ושיפודי לבבות. זה מה שהייתי אוכל. שיגעתי אותו עם לבבות. לא אהבתי שום דבר אחר. לא הסכמתי לאכול שום דבר אחר. רק לבבות. בסוף הארוחה הייתי מקבל מוס שוקולד או קרם בוואריה עם סירופ שוקולד ובוטנים. אבל רק אם המלצר היה אומר שאכלתי יפה.

אמא היתה לוקחת אותנו למסעדת צמרת אביב. במרכז מאחורי איפה שהיום הקניון. הורים גרושים. חומוס עם פטריות חמות, מג’דרה ושישליק עוף. אז עוד לא קראו לזה פרגיות. לא היה להם לבבות אף פעם. אהבתי יותר את מיפגש גשר הירקון מצמרת אביב.

פעם כשחזרנו מבלומפילד עצרנו אבא ואני אצל חיים נלו ביפו. שם אכלתי את הסטייק הלבן הראשון שלי בפיתה. אבא המליץ לי לשים שום על הסטייק וכך עשיתי. עפתי מהכיסא מרב אושר. באותו רגע עברתי משיפודי לבבות, ללבן בפיתה.

אכלתי עם אבא במיפגש הסטייק. מי ומי. 206. סטייקית הפיל. פונדק איילון. היו גם כשרות: אווזי, שיפודי התיקווה, דרבי בר. הלב הרחב. היו בטח עוד. ל 206 כמעט ולא נכנסנו, כי אנחנו אוהדי הפועל. אבל הלבן בפיתה שלהם היה טעים מאוד. אני זוכר פרסומת של אחמד את סלים בקולנוע.

אני זוכר את המסעדות בתחנות הדלק. את הדלפקים. את העובדים דוברי ערבית שצועקים את ההזמנה ותמיד מסיימים ב “בבקשה”. תעשה לי 2 קבב, ופלפל מומלא בבקשה”. אני זוכר את הלימונדה ואת התמרהינדי שאבא היה שותה ואף פעם לא אהבתי. תמונות שחור לבן וצבע על הקירות. אריק סיני. משה ארנס. קווין מגי.

אבא ואני אהבנו לשבת בסטקיות האלו. הגישו שם אוכל פשוט. פשוט וטוב. הוא היה גם יחסית זול בזמנו. רב הלקוחות היו גברים. כמו אבא וכמוני. אבות עם ילדים. אנשי עסקים. אנשים בדרך ממקום למקום שעוצרים לרגע. כשישבנו שם, נכנסתי למועדון הגברים. לא היינו מדברים הרבה, אני ואבא. ולא היו לנו הרבה נושאי שיחה משותפים. הפועל תל אביב. ג’יימס בונד. וסטקיות.

מפגש גשר הירקון נסגרה. וכך גם סטקיית הפיל. מיפגש הסטייק נהייתה כשרה. וכך גם פונדק איילון. ל 206 עד היום אני לא נכנס. נשארה רק מי-ומי הקטנה שם ברחוב מנחם בגין. פעם ב, אני עוד נכנס לאכול שם. עדיין טעים. בכלל שיפודיות זה אוכל טעים. אבל אין כבר כמעט להשיג לבן בפיתה בתל אביב.

היום אני אבא. אני לוקח את הילדים שלי בערך פעם בחודש לאבו סעיד בהרצליה. וואלה טעים שם. הילדים מקבלים סוכריה ובלון בסוף האוכל. אבל רק עם המלצר אמר שהם אכלו יפה. אני צריך ללכת עם אבא לחיים נלו שוב. לאכול איתו לבן עם שום בפיתה. וללכת איתו גם עוד פעם לבלומפילד לראות את הפועל. לג”ימס בונד פעם בשנתיים אנחנו עוד הולכים.

Close