אני לא ג’יימס בונד

והנה יוצא שאני שותה יין כבר לא מעט שנים. אינני מתיימר להיות מומחה גדול או ידען בעל שם עולמי, אבל כן יצא לי לשתות לא מעט. ולטעום. ולכתוב. ולהתווכח. ולקנות. (תשאלו את האישה).

והנה אני מתכנן טיול מסויים לאיזור יין מסויים. חוץ לארץ. אז אני פונה לאחד היבואנים בבקשה לעזרה בקשר לתיאום ביקורים במספר יקבים. בקשה מנומסת ויפה. והוא מחזיר תשובה שהוא לא יכול לעזור לי בקביעת ביקור באף אחד מהיקבים שביקשתי ובאף אחד מהיקבים האחרים שברשותו. למה? כי 3,2,1. היו סיבות. לא משנה מה הן.

האם זאת זכותו? כן. האם הוא חייב לי דבר, או חצי דבר? לא. האם נעלבתי? כן.

ולמה בעצם נעלבתי? כי אם אמרנו שזאת זכותו. ואם אמרנו שאינו חייב בעזרה, מה אני חייב בהעלבות? נעלבתי כי החשבתי אדם לידיד. לא חבר. לא הזמנות לבר מצוה של הילד. אבל כן החשבתיו לידיד. והנה הסתבר לי שקשרי עימו עסקיים לחלוטין. הוא מייבא, אני קונה. זאת העסקה.

ואם הקשרים הם עסקיים בלבד, נעלבתי כי הבנתי שאם הייתי קניין גדול יותר, שאם ידי היתה משגת, כנראה שהיה טורח למעני. אז נעלבתי מעצמי. מזה שאינני עשיר. או חשוב. נעלבתי מכיוון שהזכיר לי איך השיטה עובדת.

האם הוא פעל בחכמה? לדעתי לא. הרי אני לקוח זה כמה שנים. אמנם לא לקוח גדול. אבל לקוח. וחוץ מטעם חמוץ מה יצא לנו מכל זה. אבל מה אני מבין? ומה אני יכל לעשות? אני יכל להמשיך ולשתות. אני לא מהנוטרים. אני מכיר את העסקה עכשיו. הוא מייבא, אני קונה. זאת העסקה. והעסקה היא בסדר מבחינתי. אני לא ג’יימס בונד. אני יודע את מקומי. (תשאלו את האישה).

Close